תמונה משפחתית- על גיל ההתבגרות 

כשזה מגיע, אנחנו ההורים יודעים.
איך אנחנו יודעים? קודם כל רואים...ההתפתחות הביולוגית מינית מהווה את ראשית תהליך ההתבגרות, ועשויה להתחיל בגיל מאוד צעיר: אצל הבנות (9-10) ואצל הבנים
קצת יותר מאוחר ( 11-12), ומתבטאת בשינויים גופניים דרמטיים ( גובה, התפתחות אברי המין, שינוי הקול, שיעור,פצעי בגרות...).
שימו לב שבתהליך הזה צומח אצלם איבר נוסף בגוף שקשה מאוד להסירו.... מכשיר הטלפון כמובן, שתפקידו המרכזי לאפשר למתבגר שלנו להיות "און ליין" מחובר כל הזמן, לקבוצת השווים, החברים.
ואנחנו מביטים בתדהמה בילדים הזאטוטים שלנו הופכים להיות נערים ונערות שלרוב עוברים אותנו בגובה... מסתכלים עלינו מלמעלה, רואים את ה"שורשים" שלנו בשיער, ומתחילים לבקר אותנו, את התנהגותינו, עמדותינו,גבולותינו,והשומן במותניים.

זהו התהליך הטבעי הרגשי שהצעירים שלנו עוברים: בניית הזהות העצמית, והנפרדות שלהם מאתנו ההורים. זהו סוג של פרידה שגם אנחנו ההורים חווים מהתפקיד שאנחנו מכירים, שכן אנו עוברים מלהיות קובעים! ללהיות מנחים לחיים, ואולי קצת חברים.
המתבגרים שלנו חכמים, חשופים למידע, מפתחים יכולת חשיבה מופשטת ופילוסופית, וכן ראייה ביקורתית על העולם, ובמיוחד עלינו ההורים.

לעתים ה"ראייה" שלהם הופכת להיות שחור או לבן, הכל או לא כלום, איבוד פרופורציות. ואז נשמע ביטויים כמו "שום דבר לא מצליח לי.. לא הולכת יותר לבית הספר". "לא יכולה ללכת למסיבה כי יצא לי חצקון..." כמובן שאנחנו "הזקנים" צריכים זכוכית מגדלת כדי למצוא את אותו פצעון, אבל עבור המתבגרת שלי זה כמובן סוף העולם. עמדות פוליטיות מתפתחות, ייתכן הפוכות מעמדות ההורים, ובכלל הכל עומד לבדיקה: כללים, גבולות, והערכים שעמלנו עליהם במשפחה שלנו.

הכל בסערה, בעוצמות רגשיות גבוהות ביותר, וכמובן שגם בטונים גבוהים, שכן חלק מהשינויים שקורים אצל המתבגרים , קשורים לצורך שלהם בעצמאות, בטריטוריה רגשית ופיסית, דבר שעשוי להתבטא במרד, ווכחנות אין סופית, ועקשנות.
ובמכוון אני אומרת עשוי ולא עלול, שכן התהליך הזה הינו חיובי, טבעי וחיוני, אך בדרך לעתים יש "נפגעים". ופה יש לנו תפקיד חשוב ( עדיין...) מול המתבגרים שלנו.

זה נכון שהילדים שלנו נראים בוגרים פיסית ומינית כבר מגיל מאוד צעיר, וזה לעתים מטעה אותנו ההורים, שכן רגשית הם עדיין בתהליך של התפתחות, בדיקה, חוסר יציבות, גילויי סקרנות בריאה (או לא בריאה), גיבוש ערכים ועמדות, ולעתים הם עלולים לקבל החלטות שמסכנות אותם כמו התנסויות של עישון, שימוש בסמים ואלכהול, יחסי מין לא מוגנים, השתוללות או וואנדליזם.

עלינו ההורים ללמוד ל"שחרר את החבל" בתהליך ההתבגרות אך לשמור את הקצה ביד.
ללמוד לסמוך עליהם אך גם להמשיך להיות נוכחים.
לאפשר את החופש, אך עם גבולות ותוך שמירת תקשורת כל הזמן.
נמשיך לראות אותם, להקשיב להם, לגעת בהם, לחבק, לאהוב, להתעניין ולשמור תמיד על קשר גם כשקשה, גם כשמתעמתים, גם כשנעלבים, ואוי, כמה שאנחנו נעלבים.
חשוב לזכור למשל כי תופעת ה"דלת הנטרקת" מסמלת את הצורך של המתבגר לנפרדות, ולסימון טריטוריה רגשית ופיסית. זהו תהליך נכון כל עוד נשמרים הקשר והכבוד הדדי ביחסים בבית. וכן, זכותינו להמשיך ולקבוע כללים במשפחה שלנו, אך חשוב שנזכור כי הם משתנים, מתגמשים, בהתאם לגיל (גם שלנו....כמה אפשר לריב על סידור חדר).

שלב ההתבגרות בעידן שלנו הינו סוער, מורכב, ארוך ( נמשך לפחות כעשור), ולעתים ממשיך הרבה אחרי "המסע הגדול" לאחר הצבא, שכן נשמרת עדיין התלות הכלכלית בהורים. זהו מסע משותף לנו כהורים ולילדים שלנו, אנחנו לומדים להעריך תכונות בוגרות אצל ילדינו, לומדים לקבל אותם כבני אדם צעירים עם דעות, עמדות משלהם השונות משלנו, אנחנו לומדים ליהנות מהחברה שלהם, מחוש ההומור שלהם, ומהעצמאות שלהם, (כי מספיק להסיע כל הזמן...).

במהלך המסע הזה, כדאי שנהיה שם כמו "נמל בית" בטוח, משם יוצאים הילדים שלנו להתנסויות וחוזרים לתדלק, לא רק בכסף, הסעות, ואישור לעגיל, אלא גם במילה טובה, עידוד כשנכשלים, עידוד כשמצליחים, והרבה הרבה אהבה.